מאירי על עירובין ק״ב

1 נגר הנגרר ר״ל שקשור אחורי הדלת אבל אינו תלוי אלא שהחבל ארוך כל כך שהנגר נגרר בארץ עד שאדם שומטו ומניחו בקרן זוית הרי זה כמי שלא נקשר שאין כאן היכר שלנעילה הוא עומד והרי הוא כנותנו שם מתחלה ונראה כבונה ונועלין בו במקדש אחר שהוא קשור ששבות בעלמא הוא אבל לא במדינה והמונח ר״ל שאינו קשור כלל לא ביום ולא בלילה אפי׳ במקדש אסור ור׳ יהודה מתיר במונח במקדש ובנגרר אף במדינה הואיל וקשור הוא. ופרשו בגמרא שכל שאינו נגרר אעפ״י שראשו מגיע לארץ לר׳ יהודה אף במדינה מותר אבל כל שאינו לא קשור ולא תלוי והוא הדין לקשור אלא שהוא נגרר בארץ עד שאדם שומטו משם במדינה אסור. והלכה כר׳ יהודה. וקשור זה שהוא מתיר פרשו בגמרא דוקא שקשור בדלת עצמה אבל אם נקשר במזוזת הדלת אין כאן הוכחא שלנעילה הוא עומד. ואם היה ניטל באגדו בחבל חזק מותר בכל ענין אפי׳ היה תלוי בבריח שאדם סוגרו בו תמיד מוכיח עליו שלנעילה הוא עומד אבל בקשר חלוש לא. והוא שאמרו רב אחא איקלע לנהרדעא חזייה לההוא דהוה קטיר בגמ׳ אמר דין לא ניטרוק ר״ל שלא ינעול בו אחר שאין קשורו אלא בגמי. היה נקב בגופו של נגר והיה מסמר יוצא ממנו ויש נקב בדלת עובר כל עביו של דלת עד שכשאדם פותח תוחב את הנגר באותו מסמר לנקב הדלת העובר לצד חוץ והוא הנקרא נשמט אסור שזהו בנין גמור ולא עוד אלא אפי׳ לא היה נקב הדלת עובר לצד חוץ אלא עד מקצת עוביו של דלת הרי מכל מקום הוא נראה כבונה ואסור ואם עשה לו בית יד עד שהוא נעשה כבוכנא מותר שתכונתו מוכחת עליו שלשם כלי נעשה ולא לבנין וכן כלים גדולים שמלאכתם לאיסור שמותר לטלטלם לצורך גופם ומקומם אפי׳ היו רבים צריכים בטלטולם מחמת גדלם הרי הם מטלטלים לסמכם לדלת להעמידה ננעלת וכבר ביארנוה במסכת שבת פרק כלים:

2 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנתחדש עוד בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה כך הוא:

3 כבר ביארנו במסכת שבת שאין עושין אהל עראי ביום טוב ואין צריך לומר בשבת אבל מוסיפין בשבת ואין צריך לומר ביום טוב. מעתה כיפי דארבא והם כעין מעגלים הנקראים צירקליש ונועצים הספינה מכאן ומכאן כדרך שנועצים שנושאים את המת בתוכה לפרוס את הטלית עליה ואף בספינה נועצין אותם ראשו אחד בדופן זה מחצי אמה לחצי אמה על פני כל הספינה ופורסין עליהם בגדים ומחצלות להגין מפני החום או הצנה או הגשמי׳ וכל שיש בעובי הכיפים טפח ונעצם מבעוד יום הרי הוא אהל ואין פריסת המחצלות עליהם אלא תוספת אהל. וכן הדין אם אין בהם טפח אלא שהם נעוצים בפחות משלשה שתורת לבוד מחברם. וכן כל שמתיירא על צאנו בימות החמה ורוצה לעשות להם מחיצה ביום מפני החמה ורוצה לסלקה בלילה כדי שישאפו את האויר פורס מחצלת מבעוד יום וכורכה סמוך לשקיעת החמה ומשייר בה אהל טפח ולמחר פורשה לגמרי ואינו אלא מוסיף:

4 וילון העשוי כנגד הפתח לצניעות בעלמא ולא מתורת אהל. מותר לנטותו ולפרקו שכל שנעשה מן הצד לצניעות בעלמא אין עליו תורת אהל כלל:

5 כילה שאין בגגה טפח וכן אין בפחות משלשה סמוך לגגה רוחב טפח מותר לנטותה ולפרקה בשבת. ואפי׳ היה שפועה כמה ששפועי אהלים לא כאהלים ושפועה הוא מנקדת האמצע עד מקום ששפת היריעה כלה:

6 כובע של לבד העשוי להניחו על הראש מפני הגשמים או מפני החמה אעפ״י שיש בו שפה סביב שהוא עושה צל כמו אהל מותר ללבשו ובלבד שיהא מהודק על ראשו כדי שלא יפול ויבא להביאו. וגדולי המחברים כתבו בענין הדוק זה כונה אחרת:

7 המשנה העשירית והכונה בה בביאור ענין החלק הרביעי והוא שאמר. מחזירין ציר התחתון במקדש. פי׳ שהרבה דברים של איסור שבת הותרו במקדש וחזרת ציר תחתון בדלת הואיל ולא יצא העליון נוחה הרבה אלא שנאסרה מחשש שמא יתקע ובמקדש לא חששו והעליון כאן וכאן אסור שבעליון דרכו לתקוע במקבות וגרזן ור׳ יהודה מתיר בעליון במקדש ובתחתון במדינה. ויש מפרשי׳ והעליון כאן וכאן אסור כשיצא אף העליון ומפני שהתחתון יוצא תחלה הוא תופשה בלשון זה. ונמצא שר׳ יהודה מתיר אף כשיצאו שניהם והלכה כחכמים. ובגמרא פרשו בדלת של שידה תיבה ומגדל במקדש מחזירין ר״ל התחתון ובמדינה דוחקין אם לא יצא כלו מנקב האסקופה אלא שקרוב לצאת והעליון כאן וכאן לא יחזיר שמא יתקע ואם תקע חייב חטאת. של בור ושל דות ושל יציע לא יחזיר ואם החזיר חייב חטאת מפני שאין אלו חוזרין לצירם אלא בדוחק גדול וחזרתם בתקיעה. ויש מפרשי׳ שהציר שלהם בקרקע והרי זה בנין גמור. מחזירין רטיה במקדש ר״ל מי שהיתה לו מכה בידו והניח רטיה עליה מבעוד יום והוצרך ליטלה בשבת מצד שרצה לעבוד עבודה ונמצאת הרטיה חציצה לו ולאחר עבודה רשאי להחזירה שאם לא תתיר חזרתה נמנע מעבודתו וזה אחד מן הדברים שהתירו סופם משום תחלתם כמו שביארנו במסכת יום טוב. אבל לא במדינה גזרה שמא יניח מתחלה והנחה לכתחלה כאן וכאן אסור מפני שני דברים. אחד משום רפואה ואחד שמא ימרח הרטייה וזהו ממחק הנזכר באבות מלאכות. ומכל מקום מה שאין בו חששות אלו אלא שמגין מותר להחזיר אף במדינה. והוא שאמרו יוצאין בציפי צמר ובפיקורין כמו שביארנו במקומו. קושרין נימא בשבת במקדש ר״ל נימת כנור של שיר קרבן שנפסקה קושרין אותה להכשירה לזמר. ובגמ׳ פרשוה לדעת ר׳ אליעזר שסובר מכשירי מצוה דוחין את השבת אף במה שהיה אפשר מבערב וכל שכן בזו שנפסקה בשבת ואין הלכה כדבריו כמו שביארנו במסכת שבת פרק מילה. ומעתה לענין פסק לא קשירה דוקא אלא עניבה. ויש פוסקים אף בקשירה גמורה מפני שמכשירין אלו לא היה אפשר לו לעשותן מבערב שהרי נפסקה הנימא בשבת וכדעת ר׳ יהודה שמתיר במכשירין שאי אפשר לו לעשותם מבערב. והיתר זה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. פירושו אף לדעת האומר שאין עיקר שירה בכלי אלא בפה ובמדינה אסור שמא יקשור מתוך שהדבר מצוי ושהוא קפיד בה על הכנור ולכתחלה ר״ל להניח בה נימא חדשה שלא היתה שם מעולם כאן וכאן אסור.